The poem, by Tal Nitzan:
אִם
אִם תִּנָּתֵן לִי חַיַּת בְּדִידוּת
יִהְיֶה זֶה פְלָמִינְגוֹ.
כִּתְמוֹ הַוָּרֹד יֵרָאֶה לְמֵרָחוֹק,
רַגְלָיו הַמְהַסְּסוֹת-לִכְאוֹרָה
יְטוֹפְפוּ עִגּוּל סְבִיבִי
וְצַוָּארוֹ הַדַּק יִמְצָא תָּמִיד
אֶת הַמִּרְוָח הַמִּזְעָרִי
בֵּינִי לְכָל אֶחָד
וְיִכָּרֵךְ בִּמְסִירוּת עַל צַוָּארִי.
מתוך "להביט באותו ענן פעמיים" (קשב לשירה, 2012)
If
If I were
given a solitude animal
it would
have been a flamingo.
Its pink
stain would be seen from afar,
its
seemingly hesitant legs
would trace
a circle around me
and its
thin neck would always find
the tiny
gap
between me
and anyone
and loyally
clench my neck.
"Look at the same cloud twice" (2012)